פרידה ראשונה

“אימא, מתי אנחנו חוזרים לישראל פוראבר?״

בחודש וחצי האחרון איתו שאל אותי את זה ה-מ-ו-ן. הוא כבר סיפר לכל החברים שהוא חוזר לישראל.

אבל הוא לא.

אנחנו עוד נשארים פה, החברה הכי טובה שלו מגיל שנתיים, חוזרת לישראל.

החברים הכי טובים שלנו. אלו שעברו איתנו את כל הרילוקיישן בעצם, פחות או יותר מהמעבר ללונדון עד כה, מסיימים פרק בלונדון, ומתחילים הרפתקאה חדשה בישראל.

לכולנו נורא קשה להיפרד.

הם לגמרי בשבילנו ההגדרה למונח ״משפחה שבוחרים״.

כי כשנמצאים רחוק, החברים הם משפחה.

איתם חוגגים חגים, נפגשים בסופ״שים, חוגגים ימי הולדת ועושים ארוחות שישי. הם אלו שנתקשר אליהם במקרי חירום, שנתכתב ברמה היומיומית, שנעשה פליידייטס בגינה ובבתים.

ולמעשה, זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו מתמודדים עם פרידה מחברים שהיו לנו פה משפחה.

והקשר שיש בין איתו לנעמי, הוא קשר כל כך מיוחד. חיבור כזה, שהיה להם מהפליידייט הראשון.

וכמה שזה קשה.

בילינו יום אחרון ביחד. נפרדנו ברכבת, התחבקנו, בכינו ונופפנו לשלום. התחלנו ללכת לכיוון היציאה ושם נפל לו האסימון.

“I’m never gonna see her again!!”

נקרע לי הלב.

מהפרידה מהחברים שלי, ומלראות את שברון הלב הראשון של האוצר שלי.

נתתי לו לבכות, בכיתי קצת איתו. חיבקתי אותו חזק, ועשינו מקום של כבוד למה שהוא מרגיש.

הרגשנו, טל ואני, שחשוב לתת לו לכאוב את הפרידה הזאת. להיות שם ולא לעבור מיד הלאה.

לתת מקום ושם לעצב הזה שהוא מרגיש ולהבין שזה בסדר.

זה בסדר עכשיו להיות עצובים וכואבים, זה בסדר להתגעגע, זה בסדר גם לחכות שהזמן יעשה את שלו.

כי לתת ביטוי למה שמרגישים זאת אבן בניין לנפש שלנו.

אנחנו צריכים להרגיש קשת שלמה של רגשות.

לא הכל הוא תמיד האפי האפי ג׳וי ג׳וי. החיים מלאים בשמחה, אבל גם בשברון לב. וחשוב שנדע את זה. חשוב שנתמודד עם זה.

חשוב לתת מקום לעצב, כי הוא גם מאפשר לנו להעריך רגעים מאושרים.

ולמזלנו, נעמי היא במרחק וואטסאפ אחד.

וגם הזכרונות, הם תמיד שם לשמח אותנו.