עניין של מודעות ⚽️

השבוע היינו במסיבת יום הולדת של חבר של איתו.

עוגת כדורגל, שקיות הפתעה כדורגל, משחק כדורגל.

הילדים היו לבושים בחליפות כדורגל כשרות למהדרין, והראו את כישוריהם על המגרש המאולתר (יכולים לנחש את הנושא?).

כשהגענו למסיבה, איתו התרגש כל כך ומיד קפץ ורצה לשחק. ראינו שהוא עם החברים, והתיישבנו על הדשא והתחלנו לקשקש עם ההורים האחרים.

אחרי כמה דקות קלטתי בזוית העין את איתו משחק עם הבנות והאחים הקטנים. לפעמים הוא שיחק והתמסר עם אחותו הקטנה של חבר שלו. לפעמים שיחק מחבואים. אבל כבר לא התקרב למגרש ולמשחק המרכזי שהתרחש שם.

טל ניגש אליו בשלב מסוים ושאל אותו אם הוא נהנה. הוא ענה שכן. הוא שאל אותו אם בא לו לחזור לשחק עם החברים מהכיתה. הוא ענה שלא.

אז הוא המשיך לשחק עם הקטנים, וקצת התמסר עם טל, ותכלס נראה שהוא מאוד נהנה.

כששאלנו אותו, בדרך הביתה, למה לא רצה לחזור לשחק במשחק המרכזי, הוא ענה:

״אני פשוט לא מספיק טוב כדי לשחק איתם״.

לא ידעתי איך לאכול המשפט הזה. הוא כאב לי קצת. הפולניה שבי לא הרפתה.

ואז חברה האירה לי את העובדה שיש פה גילוי של מודעות עצמית מאוד יפה לילד בן 6. הוא רואה שהוא לא עומד ברמה הפיזית שלהם, אז הוא לוקח צעד אחד אחורה. הוא מכיר בזה בעצם, שאולי, כדורגל זה לא הצד החזק שלו.

בבית המשכתי את השיחה איתו על זה בעדינות (אין מה לעשות, פולניה זה פה):

״היית רוצה לשחק איתם?״

״כן. אבל אני צריך להתאמן״ ואז הוא המשיך וסיפר שיש לו חבר שמתאמן איתו בהפסקות בבית הספר. וזה חימם לי את הלב. נרגעתי, הבנתי שאין כאן מידור חברתי או משהו.

הוא פשוט מבין את האמת הזאת על עצמו. וזאת הבנה כל כך חשובה.

כי אין מה לעשות, לא כולנו רונאלדו ולכל אחד יש דברים בהם הם טובים יותר ופחות.

והיכולת לקבל את זה, ולהשלים עם זה, היא כל כך כל כך חשובה.

אנחנו יכולים כהורים לעודד את הילדים שלנו, ולשלוח אותם לנסות לגעת בכוכבים, אבל האמת היא שרובם לא יגעו בכוכבים.

רובם יהיו אנשים רגילים כמוני וכמו אבא שלהם, שעושים את מיטב יכולתם ושואפים לחיות הכי טוב שהם יכולים.

הבנתי, שמה שאני צריכה לעודד אצל (ובשביל) הילדים שלי, היא את היכולת לשאוף להיות הכי טובים שאנחנו יכולים אבל באותה נשימה לקבל את עצמנו גם אם אנחנו לא.

ולדעת שזה בסדר. לא תמיד חייבים להיות במשחק הגדול. לפעמים אפשר נורא ליהנות גם מלשחק מסירות בצד.