מבית האופנה של ״שיגעהאתרבו״ קולקציית סתיו 22

לאחרונה, כל בוקר אותה הסאגה. אני מוציאה לה שתי אופציות מהארון. שתי שמלות. יפות. מהממות. שנבחרו בקפידה. ״איזה שמלה את מעדיפה היום?״ והגברת מסתכלת. עושה את עצמה חושבת, ואז בלי לומר כלום מושכת אותי בחזרה לארון, ומתחילה לברור בין השמלות. ״את זה לא, לא, זאת לא מתאימה״ כאילו היא מינימום בדרכה לשטיח האדום להנחות את טקס פרסי האקדמיה. ובראש אני אומרת לעצמי ״תבחרי כבר! מה זה משנה זה הכל אותו H&M!” אבל במקום אני לוקחת אויר ומחכה. היא במשחק כוחות איתי. כי זה לא משנה כרגע איזה שמלה אני הוצאתי, גם אם היא השמלה האהובה עליה היא רוצה להיות זאת שקובעת. שמחליטה. שאומרת את המילה האחרונה. הרי ממרומי גיל 4 הנכסף, היא יכולה לשלוט על דברים ספורים. אז בתוך הגבולות שיש לה, היא מחפשת את הדברים האלה שעליהם היא יכולה להחליט. אז היא בוררת ובוררת וממשיכה לדבר לעצמה. עכשיו, זה לא יכול להימשך לנצח נכון? שתינו מבינות את זה. אז אני נותנת לה להמשיך לחשוב, עד שאומרת לה ״אוקי מתוקה שלי, בעוד שתי דקות את כבר חייבת ממש להיות מוכנה כי צריך לצאת מהבית. אם את לא תבחרי בעצמך, אני אבחר לך. ונראה לי שקשה לך עם השמלות הבוקר אז נלך על חולצה ומכנסיים״. ועם הגברת המגונדרת שלי, זה משפט שעובד יפה. כי היא ממש, אבל ממש לא מוכנה ללכת עם חולצה ומכנסיים. תיק תק בוחרת שמלה. ואז צריך גם להתאים טייץ. ולרוב, היא מתאימה את הטייצים הכי לא מתאימים. אבל גם פה למדתי לשתוק ולנסות לשחרר. אז מה אם היא נראית כאילו הארון הקיא עליה ורוד. זאת הבחירה שלה. החופש שלה. אז אני עובדת על עצמי לשחרר ולתת לה להתגאות בעצמה על הבחירה שעשתה. בעצמה. בתמונה: סטייל עצמאי